ואכלתם ושתיתם. נראה כמיותר כי ממילא נדע שקניית המאכל והמשתה הוא לאכול ולשתות, ויתכן שהמכוון בזה על השלילה שלא תקנו לקחת עמכם צדה לדרככם, כי אינכם צריכים לזה בהיות לכם המן והבאר, כי אמנם מה שתקנו מהם הוא לאכלו ולשתותו מיד בעודכם דרך נסיעתכם תוך ארצו, ואף שגם לזה לא היו נצרכים לקנות, מ"מ תעשו כן למען הראות לעיניו כי ברכת ה' היא עמכם ויש לכם עושר רב כדי לקנות כל הנצרך, ע"ז אמר כי ה"א ברכך, כמ"ש רש"י, כי עשו אחיך הוא ידע הלוכך במדבר זה זמן רב, ובכל זאת יראה נפלאות שבכל משך זמן רב כזה לא חסרת מאומה ועושר רב אתך ויש ביכלתך להוציא ממון ולשלם להם בעין יפה כל מה שתקנו מהם, ובזה יקודש שם שמים קרב עמים רבים, ובדרך זה מלת ידע כפשוטו:
ברכך בכל מעשה ידיך. לשון מעשה ידים אינו נופל רק על המתעסק בעבודות אדמה או במסחר וקנין וכדומה, וכל אלה לא היו לאנשי דור המדבר, ומה זה אמר להם משה ברכך בכל מעשה ידיך ? ויתכן שהברכה שהזכיר פה הוא הרכוש הגדול הבא להם בצאתם ממצרים (בזה מצרים ובזה הים) וזה היה להם מן הדין לתשלומי שכר עבודתם את מצרים בשנים רבות, הנה היתה להם ברכת הרכוש הגדול לגמול מעשי ידיהם, ואתי' כמאמרם (סנהדרין צ"א) בני מצרים תבעו תנו לנו כסף וזהב שנטלתם, א"ל תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא ששיעבדתם ת"ל שנה. וראיתי לרמב"ן שכתב ירמוז במעשי ידיך, שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם, כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א'), עכ"ד. וראייתו סתירתו שפריצת המקנה לא נקרא מעשה ידיו. ובמדבר רבה (חקות פי"ט) אמרו, אמר להם משה לישראל התירו להם כיסכם שלא יאמרו עבדים היו עניים הם, הראו להם עשריכם וידעו שלא הפסדתם בשיעבוד, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וידעו שאין אתם חסרים כלום ולא משלכם אתם נותנים שנ' כי ה"א ברכך, ע"כ. מבואר מזה שהברכה מוסבת על הרכוש שיצאו בו ממצרים שהיה בשכר עבודתם:
ידע לכתך. ספק לך צרכך. תיקן אותך בכל המצטרך ולשון ידע כמו וידע אלהים ידעתיך בשם מה אדם ותדעהו ורבים כאלה יאמר על האל יתעלה זה הלשון כי כל פעולתו ית' בידיעת עצמו - לא חסרת דבר. ויכירו שלא תקנו מהם לצורך, אבל תקנו להנאתם מצד האחוה וכדי שיבואו אליכם ויראו מעשי ה' ונפלאותיו (רע"ם):
כאשר עשו לי. לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים (רש"י), לפי"ז מה שכתוב בפ' כי תצא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, צריכים אנו לומר שלא נתנו להם בלא כסף, אבל בכסף השבירו להם, כמ"ש הרא"ם. וכבר טען הרמב"ן ע"ז שם בפ' כי תצא, כי די למחנה שימכרו להם, והראב"ע פירש כאשר עשו לי מוסב על בדרך בדרך אלך כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך, וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר, רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו, כי משם היה ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כך כתוב. גם ע"ז כתב רמב"ן גם זה הבל כי לא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב, ע"ש ברמב"ן שהאריך בזה, ולדעתי נראה שאין הכתוב מדבר לא מענין לחם ומים שנתנו להם בני עשו ומואב, אף לא מענין העברתם דרך ארצם, אבל ידבר מענין המיאון והסירוב של בני עשו ומואב, שלא השגיחו על קריאת השלום אליהם ולא נתנו את ישראל לעבור בגבולם, וזה, אחרי שחתם משה דברי שלום לסיחון בבקשה לתת רשות מרצונו הטוב לעבור דרך ארצו, ואחרי שהבטיחו שלא יגיע לו שום נזק מזה, אדרבה ישיגו אנשי המדינה הרווחה יתרה במכירתם מאכל ומשקה לחיל גדול כזה, מ"מ חשש משה פן ישמע סיחון מקריאת שלומו לבני עשו ולמואב, והם מיאנו בשלומו ולא נתנו לו רשות לעבור, ומשה נטה מהם ובחר לו דרך אחרת, ועל זה יסמוך סיחון ויאמר לא נופל אנכי מבני עשו ומואב, וכמו שנתיירא משה מלהלחם עמהם גם בי לא יגור מלחמה בהמנעי ממנו הליכת מחנהו דרך ארצי, לסבה זו לא נמנע משה מלהודיע לסיחון שלא יתעה בדמיונו זה ולא יחשוב בלבבו להיות כבני עשו ומואב, ואף שלא התעורר ללחום נגד בני עשו ומואב ללכת ביד חזקה קרב ארצם, לא יתנהג כן עם סיחון, כי אמנם קריאת שלומו אליו איננו רק מדרך המוסר ודרך ארץ, אבל כשימאן מלתת הרשות, לא יניח את ארצו ויבחר לו דרך אחרת, אבל בעל כרחו ושלא לרצונו יסע עם מחנהו ויעבור דרך ארצם, וזהו הנכלל במאמר רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי וגו' כלומר אם תעשה לי כאשר עשו לי בני עשו ומואב אשר לא שמעו לדברי שלום, תדע שביד חזקה אעבור דרך ארצך לבוא אל הארץ המקווה ממני. ולא רצה משה לאמר לו בביאור "אם תעשה לי כאשר עשו הם", להורות שאינו חושדו להיות מונע טובה קטנה זו ובפרט בהשגת הרווחה יתרה לאנשי מדינתו, לכן לא הזכיר לו רק ברמז ממניעת בני עשו ומואב. ובאמת במלת "כאשר" יובן ענין התנאי ג"כ, כי מלת אשר ישמש גם כהוראת מלת אם התנאי (ווענן) כמו אשר נשיא יחטא שטעמו אם נשיא יחטא, וכן את הברכה אשר תשמעו אם תשמעו, ואות כ"ף המחובר בו הוא כ"ף השוואה והדמיון כמלת כמו (וויא) ויש א"כ במלת כאשר תרי משמעות, התנאי והדמיון, וכשני מלות "אם כמו" (ווענן וויא) וטעם כאשר עשו לי, אם כמו שעשו לי (ווענן וויא מיר געטהאן האט) כלומר אם כמו שעשו לי בני שעיר ומואב תעשה עמדי' ובכמה מקראות יבוא מלת רק בתחלת המאמר אף שאינו מקושר לתחלתו כ"א לסופו כמו (ישעי' כ"ב י"ט) רק זועה הבין שמועה, שטעמו רק הבין שמועה זועה כלומר רק מצד שמיעת הפורענות יזועו ויפחדו (נור דאס געריכט צו האֶרען ווירד זיא שרעקקען) וכן רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, טעמו אף כי רבים ישטופו רק אליו לא יגיעו, כן הכא רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי, טעמו רק כאשר עשו לי וגו' אעברה ברגלי, ויורה מלת רק על הפך הקודם, בנתינת רשותך לא אלך רק בדרך המיוחד לחיל לעבור, אבל אם תמאן בטובתי, תדע כי ביד חזקה אעבור דרך ארצך עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ וגו'. ודע דלי"מ מלת רק טעמו לפעמים כטעם ודאי, בלי ספק, והוא דרך אומדן דעת, שמשער בלבו לאמר נראה ודאי שהענין אינו אלא כך, (ניכט אנדערס, אלס, געוויסס) מזה רק אין יראת אלהים במקום הזה, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וע"ד זה יש לפרשו גם כאן, נראה ודאי בלי ספק אעברה, ולהך פירושא קיים משה מה שנצטוה על סיחון (לעיל כ"ד) והתגר בו מלחמה, כי אין לך חרחור ריב למלחמה כזה בהודיעו אליו שבמניעת נתינת הרשות יעבור בעל כרחו ושלא לרצונו, ולהמפרשים מאמר אעברה ברגלי וגו' ג"כ בדרך השלום צריך יישוב במה קיים משה את המצווה לחרחר עמו מלחמה, ומסתייע הדין פירושא משנו לשון הנאמר כאן ממה שאמר למלך אדום (חקת כ' י"ט) רק אין דבר ברגלי אעבורה, כי שם נצטוה שלא לחרחר אותו לריב, ככתוב (לעיל ב' ה') אל תתגר בם כי לא אתן לכם מארצם, לכן אמר אין דבר שלא יגיע לו שום נזק, וגם סוף דבריו הם לשלום כתחלתם, אמנם כאן לקיים מה שנצטוה להתגר בו מלחמה, ואף שתחלת דבריו לשלום סופם למלחמה, לכן השמיט מלת אין דבר, דבאמת ישיג נזק המלחמה, והתבונן עוד כי שם אמר ברגלי אעברה, וכאן בהפך אעברה ברגלי, כי דרך המקראות להקדים את העיקר במאמר ולאחר את הטפל, לכן שם שאין ההעברה עיקרית אצלו ולא היתה מוחלטת בדעתו כי לא היה רשאי להלחם בו, לכן אמר אעברה לבסוף, אמנם כאן שההעברה היתה מוחלטת אצלו להתגר בו מלחמה ולעבור, והוא היה העיקר אליו כעת, לכן הקדים אעבור. וראיתי לרי"א שפירש ג"כ רק אעברה ברגלי בעל כרחך ושלא לרצונך, אמנם במאמר כאשר עשו לי וגו' פירושו דחוק ורחוק, ומצאתי מאמר רבותינו (במדבר רבה חקות פי"ט) אחר ששלחו ישראל למלך אדום שלחו אל מלך מואב ולא אבה, אעפ"י שאינו מפורש כאן בתורה מפורש בשופטים (י"א י"ז) שנאמר וישלח ישראל מלאכים אל אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, ואף משה רמז כאשר עשו לי וגו', ע"כ, מבואר דעתם שאין המכוון במאמר כאשר עשו לי נתינת הלחם והמים, ולא ההעברה דרך גבולם מן הצד כראב"ע, רק המיאון והסירוב בדברי שלום, כדברנו:
בעת ההיא. באותו עת שהכנוהו ואת עמו, באותו עת עצמו לכדנו את כל עריו, כי מה, היתה נסבה שיצא הוא וכל עמו למלחמה נגדנו, ולא נשארו בערי מבצריהם, לכן לא הוצרכנו ללחום נגד כל עיר ועיר, כי בנפילת כל המחנה היו כל הערים לכודים וכבושים לפנינו ואין מעצר לנו לבוא אל תוכם (רמ"א):
ונחרם את כל עיר. מדכתיב (חקות כ"א כ"ה) וישב ישראל בכל ערי האמרי, וכתיב (מטות ל"ב ל"ג) ויתן להם וגו' ערי הארץ סביב, מבואר שלא החרימו ערי סיחון, א"כ מהו שאמר כאן ונחרם את כל עיר ? וגם אם נדחוק לומר שהחרימום ואח"כ חזרו ובנאום, מ"מ יקשה מאי שנא ארץ סיחון ועוג מכל ארץ כנען שלא החרימו עריהם ובתיהם ככתוב (ואתחנן ו' י') ערים גדולות וטובות בתים מלאים כל טוב. ודחוק לפרש מלת את כענין כצאתי את העיר (וארא ט' כ"ט) שפי' מן, ויהי' טעמו החרמנו מתוך כל עיר את האנשים והטף הנמצאים בתוכה, אמנם העיירות עצמן השאירו ועל מכונם. וכן לקמן ג' ו') החרם כל עיר מתם, צריכים לומר שחסר בי"ת, כמו והקול נשמע בית פרעה וכדומה שצריכים להוסיף אות בי"ת, וטעמו החרם בכל עיר מתם, ואפשר שלשון חרם אינו לכליון והשחתה גמורה, כי גם הנעשה שמם מאין יושב נקרא חרם (וויסט, פעראֶדעט) כמו החרם אותה ואת כל אשר בה (ראה י"ג ט"ז) פי' רמב"ן החרם אותה, הם אנשי' הנדחים, ואת כל אשר בה, הנשים הנגררות אחר האנשים, כי השחתת העיר עצמה מבואר שם אח"כ ושרפת באש את העיר. ולפי"ז מתם והנשים והטף אינם רק ביאור החרם, ויתכן כי מלת עיר הוא מענין הפלתי עלי' פתאום עיר (ירמי' כ"ו ח') שפירושו שונא (ע"ש רש"י) וטעם ונחרם כל עיר החרמנו כל שונא, ואח"כ אמר פרטים מתם הנשים והטף ומפני דעיקר חששת השנאה הוא בגברים, לכן הפסיק בעל הטעמים את הנשים והטף ממתם, וחברו עם עיר, דעיקר חששת השנאה הוא באלה:
